<h1>הבתים — שערי תענית שער שישי</h1>
<h2>דף יב.</h2>
כתב הר"ם כל התענית שאוכלין בו בלילה בין צבור בין יחיד הרי זה אוכל ושותה עד שיעלה עמוד השחר, והוא שלא ישן, אבל אם יישן אינו חוזר ואוכל, והראב"ד כתב שאם גמר סעודתו הואיל וסלק אע"פ שלא ישן אינו חוזר ואוכל, ואם ישן בתוך סעודתו אע"פ שלא גמר אינו חוזר ואוכל. והרב בעל השלמה כתב שאם ישן וסלק אינו חוזר ואוכל, אבל סלק ולא ישן או ישן ולא הלך חוזר ואוכל, ודברי הר"ם עיקר. וכן נראה דעת הרי"ף, ויש מן הגדולים שפסק שאם התנה שיאכל כשירצה בלילה, אפילו גמר ואפילו ישן אוכל הואיל והתנה כן. וכתב ר' פרץ שמותר לשתות מים אפילו לא התנה לפי שאין קבע לשתיה, והרי הוא כמי שהתנה, אבל לשתות יין אסור, וכתב הר"ם כל תענית שאוכלין בו מבעוד יום אם פסק וגמר שלא לאכול אינו חוזר ואוכל אע"פ שיש שהות ביום, והר"ז הלוי כתב שאפילו פסק חוזר ואוכל עד שיבא השמש. וכן כתב הרי"ף בשם גאון, ודברי הר"ם עיקר וכן דעת הרי"ף והראב"ד, ויש מי שאמר שאפילו לשתות מים אסור כל זמן שאסור לאכול.
<h2>דף יב:</h2>
פסק הראב"ד כל שהוא משום תשעה באב, כגון סעודה המפסיק בה שאסור לאכול בשר ולשתות יין משהפסיק סעודתו אסור לרחוץ וכל שכן שאסור לאכול ואפילו לשתות מים. ויש מי שאמר שאם התנה תנאו מועיל לרחיצת כל גופו ולשתות מים, ולא אסרו אם לא התנה. [ולא אסרו] אלא רחיצה וסיכה, אבל נעילת הסנדל ושאר דיני האבלות האסורין בתשעה באב מותר עד שתחשך, וכן הסכימו רבים מגדולי המפרשים האחרונים. והרי"ף והר"ם לא הביאו זה, ויראה לי שדעתם שאין זה (בהלכה) [כהלכה], ויש לחוש לדברי האחרונים.
משנכנס אב ממעטין בשמחה, וכלם ממעטין בעסקים לישא וליתן לבנות ולנטוע. בד"א בבנין של שמחה ונטיעה של שמחה, כמו שבארנו בתעניות שגוזרין על הצבור מפני גשמים. וכן אין מארסין, בד"א לעשות סעודת אירוסין אבל בלא סעודה מותר אפילו בתשעה באב, אבל לישא אשה אפילו בלא סעודה אסור מפני שיש שמחה בנשואין. ויראה לי שלהחזיר גרושתו מן הנשואין מותר, שאין תוספת שמחה במחזיר גרושה.
<h2>דף יד.</h2>
עוברות ומניקות מתענות ומשלימות בתשעה באב, אבל בשאר הצומות אין מתענות. ומכל מקום צריך שלא ינהגו עדונין בעצמן, אלא אוכלות כדי קיום הוולד בלבד.
<h2>דף טו:</h2>
נהגו כל ישראל בזמנים אלו להתענות בשלשה עשר לאדר, זכר לתענית שהתענו בימי המן, שנאמר דברי הצומות וזעקתם. ואם חל שלשה עשר להיות בשבת מתענין ומקדימין בחמישי שהוא אחד עשר באדר, לר"ם. ומנהגנו בארץ הזאת להתענות בערב שבת. ורב אחא גאון כתב כמו שכתב הר"ם. והואיל ונהגו אבותינו להתענות בערב שבת ומותר להתענות בערב שבת אין לשנות המנהג. כתב הראב"ד אע"פ שהימים הכתובים במגלת תענית לפניהם אסור, וחנוכה ופורים לא בטלו, מותר להתענות בשלשה עשר שהוא לפני פורים, הואיל ובטלה (מגלה) [מגלת] תענית מלבד חנוכה ופורים בטל את שלפניהם, ולא נשאר אלא חנוכה ופורים בעצמם בלבד. וכן נראה דעת הרי"ף והר"ם.
<h2>דף כו.</h2>
ארבע תעניות נצטוינו מפי קבלה להתענות בכל שנה בימים הקבועים להם על צרות שארעו לאבותינו בימים ההם. כתב (הר"ש) [הר"ם] יש שם ימים שכל ישראל מתענין מפני הצרות שארעו להם כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה, ויהיה זה זכרון למעשנו הרעים ולמעשה אבותינו שהיו כמעשנו עתה, עד שגרם להם ולנו אותן הצרות, שבזכרון דברים אלו נשוב להטיב שנאמר והתודו עונם ואת עון אבותם, ע"כ. אלו הם ארבע תעניות שבעה עשר בתמוז ותשעה באב וצום גדליה ועשרה בטבת, הוא שאמר הנביא כה אמר ה' צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיו לבית יהודה לששון ולשמחה וגו'. ולמדנו מפי השמועה צום הרביעי זה שבעה עשר בתמוז שהוא החדש הרביעי, צום החמישי זהו תשעה באב שהוא חדש חמישי, צום השביעי זה צום גדליה שהוא בחדש השביעי, צום העשירי זה עשרה בטבת שהוא בחדש העשירי.
חמשה דברים קשים ארעו לאבותינו בשבעה עשר בתמוז. א. נשתברו הלוחות, שבששה בסיון נתנה (רשות) [תורה] לישראל ומשה עלה (בתשעה) [בשבעה] בו, ועמד ארבעים יום ובירידתו מצא ישראל שעשו העגל ושבר הלוחות. ב. בטל התמיד ודבר זה למדנו מפי השמועה. ג. הובקעה העיר בשניה, ואע"פ שבראשונה הובקעה בתשעה בו, לא קבעו בו שאין מטריחין על הצבור יותר מדאי. ד. שרף אפוסטומוס הרשע את התורה, דבר זה למדנו מפי השמועה. ה. העמיד צלם בהיכל, שנאמר ומעת הוסר התמיד לתת שקוץ משומם.
<h2>דף כו:</h2>
חמשה דברים קשין אירעו בתשעה באב. א. נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ. ב. חרב הבית בראשונה שנאמר בחדש החמישי בעשור לחדש וגו' וישרוף את בית ה' ואת בית המלך, אמרו חכמים, אי איפשר לומר בשבעה שכבר נאמר בעשרה, ואי איפשר לומר בעשרה שכבר נאמר בשבעה, הא כיצד בשבעה נכנסו גוים להיכל אכלו ושתו וקלקלו שביעי ושמיני ותשיעי סמוך לחשכה הציתו בו את האור, והיה דולק והולך עד סוף עשירי, שנאמר אוי נא לנו כי פנה היום כי נטו צללי ערב, ואע"פ שרובו של היכל נשרף בעשירי לא קבעוהו אלא בתשיעי מפני שבו התחיל הפורענות, ויש מחכמי התלמוד שהיו מתענין תשיעי ועשירי. ג. וכן בתשעה באב חרב הבית בשניה, ודבר זה למדנו מפי השמועה. ד. נלכדה ביתר, שהיתה עיר גדולה מאד והיו בה רבבות מישראל, והיה שם מלך ששמו כוזבא וחשבו עליו קצת מחכמי ישראל שהוא מלך המשיח ובעונותינו נפל ביד אויבי ישראל ונהרגו כולם והיתה צרה גדולה בישראל כמו חרבן הבית. ה. החריש טרונוסרופוס (את) הרשע [את ההיכל], לקיים מה שנאמר ציון שדה תחרש.
משנכנס אב ממעטין בשמחה, וכלם ממעטין בעסקים לישא וליתן לבנות ולנטוע. בד"א בבנין של שמחה ונטיעה של שמחה, כמו שבארנו בתעניות שגוזרין על הצבור מפני גשמים. וכן אין מארסין, בד"א לעשות סעודת אירוסין אבל בלא סעודה מותר אפילו בתשעה באב, אבל לישא אשה אפילו בלא סעודה אסור מפני שיש שמחה בנשואין. ויראה לי שלהחזיר גרושתו מן הנשואין מותר, שאין תוספת שמחה במחזיר גרושה.
שבת שחל תשעה באב להיות בתוכה אסור לספר ולכבס עד שיעבור התענית, ואפילו לכבס ולהניח אסור, וגהוץ שלנו ככבוס שלהם. יש מי שאמר שהגהוץ שלנו שאנו נוהגין לגהץ הבגדים אחר הכבוס ככבוס הראשונים, לפיכך אסור לגהץ אפילו להניח אחר תשעה באב. והראב"ד באר שהגיהוץ הוא מלאכה מרובה יותר מן הכבוס, וגיהוץ שלנו ככבוס שלהם שאסור, אבל הכבוס שלנו מותר, וזה נראה עיקר. וכלי פשתן שאין בהם משום גהוץ מותר לגהץ אותן. ונהגו העולם שלא לכבס כלל, אע"פ שאמרו כלי פשתן אין בהם משום גיהוץ אסור ללבשן בשבת שחל תשעה באב להיות בתוכה, ואין צריך לומר כלים אחרים מגוהצים שאסור ללבשן, וכן כלים המכובסין אסור ללובשן, שהרי אמרו כלי פשתן אין בהם משום גיהוץ ואסור ללובשן. כתב הרב ר' משה ב"ר נחמן בין ללבוש בין להציע המטה בין באיש בין באשה בין מטפחות ידים בין מטפחות השלחן הכל אסור. וכתב הרב ר' משה ב"ר (נחמן) [יעקב] תשעה באב שחל להיות בשבת נהגו רבותינו לאסור כל השבוע שלפניו לספר ולכבס אע"פ שנדחה אחר השבת, יום חמשי ויום ששי מותר, שהרי התירוהו אפילו חל תשעה באב להיות בערב שבת [כל] שכל כשחל בשבת, גם בשאר ימות השבוע הוא חומרא יתירה, שהרי לא אסרו אלא שבת שחל תשעה באב להיות בתוכה. ויראה לי שלפי ההלכה מותר לספר ולכבס כל השבוע, ומכל מקום ראוי לכל בעל נפש ומחוייב הוא לנהוג כמנהג רבותינו הקודמים. נהגו כל ישראל שלא לאכול בשר בשבת שחל תשעה באב להיות בתוכה, ולא יכנסו למרחץ עד שיעבור התענית, ויש מקומות שנהגו לבטל השחיטה מראש חדש עד התענית, לר"ם.
בשלשה בתשרי נהרג גדליה בן אחיקם, וזו היתה צרה גדולה בישראל, אמרו חכמים קשה מיתתן של צדיקים כשריפת בית אלקינו, וזה הוא צום גדליה. בעשירי בטבת סמך מלך בבל ידו על ירושלים, שנאמר ויהי דבר ה' אלי בשנה התשיעית בעשור לחדש לאמר בן אדם כתב לך את היום הזה. כתוב בארבעה צומות אלו צום וכתיב בהם שלום, הא כיצד בשעת השמד צום, בשעת השלום כשיבנה בית המקדש יהיו לבית יהודה לששון ולשמחה, אין שמד ואין שלום, רצו מתענין רצו אין מתענין. ובארו המפרשים שאין בית דין מכריחין את הצבור להתענות, ובתשעה באב הואיל והוכפלו צרות אע"פ שאין שמד ואין שלום כופין להתענות, ומפני זה היו שליחין יוצאין על אב מפני התענית. בזמן הזה כבר קבלום עליהם רוב הגלות להתענות בכל הימים האלו, לפיכך אנו חייבין להתענות שכבר קבלו זה אבותינו עלינו. ועוד בזמן הזה בעונותינו יש שמד לישראל ואין שלום, לפיכך צריך שנזכור בהם הימים שארעו בהם הצרות, והמיקל בתעניות אלו עובר על דברי הקבלה ומבטל על מנהג אבות. כתב הר"ם ובכל הצומות האלו אין מריעין ולא מתפללין תפלת נעילה, אבל קורין בתורה שחרית ומנחה בויחל משה, ובכולן אוכלין ושותין בלילה חוץ מתשעה באב.
פסק הראב"ד כל שהוא משום תשעה באב, כגון סעודה המפסיק בה שאסור לאכול בשר ולשתות יין משהפסיק סעודתו אסור לרחוץ וכל שכן שאסור לאכול ואפילו לשתות מים. ויש מי שאמר שאם התנה תנאו מועיל לרחיצת כל גופו ולשתות מים, ולא אסרו אם לא התנה. [ולא אסרו] אלא רחיצה וסיכה, אבל נעילת הסנדל ושאר דיני האבלות האסורין בתשעה באב מותר עד שתחשך, וכן הסכימו רבים מגדולי המפרשים האחרונים. והרי"ף והר"ם לא הביאו זה, ויראה לי שדעתם שאין זה (בהלכה) [כהלכה], ויש לחוש לדברי האחרונים.
תשעה באב לילו כיומו לכל דבר, ואין אוכלין אלא מבעוד יום, ובין השמשות שלו אסור כיום הכפורים. ולא יאכל בשר ולא ישתה יין בסעודה המפסיק בה. אבל הוא שותה יין מגתו שיש לו שלשה ימים (או) [ולא] יתר. ואוכל בשר מליח שיש לו שלשה ימים או יתר, ולא יאכל שני תבשילין, בד"א שאכל ערב תשעה באב אחר חצות, אבל אם סעד קודם חצות, אע"פ שמפסיק בה אוכל [כל מה שירצה. וערב תשעה באב שחל להיות בשבת אוכל] ושותה כל צרכיו ומעלה על שולחנו כסעודת שלמה. וכן תשעה באב עצמו שחל להיות בשבת אינו מחסר כלום. זו היא מדת כל העולם שאינם יכולים לסבול יותר מדאי, אבל חסידים הראשונים כך היתה מדתם ערב תשעה באב מביאין להם פת חריבה במלח ושורה במים ויושב בין תנור וכירים ואוכלה ושותה עליה קיתון של מים בשממון ובדאגה כמי שמתו מוטל לפניו, וכן ראוי לחכמים לעשות או קרוב לזה, ומימינו לא אכלנו ערב תשעה באב אפילו תבשיל של עדשים אלא אם כן חל להיות בשבת, לר"ם. כתב רבינו האיי שני תבשילין האסורין כגון אורז ועדשים שהרי הם שני מינין. והריא"ג כתב שכל שני תבשילין הם דרך כבוד ואסורין ואפילו של מין אחד מקטנית או ממין אחד של ירק, ואין צריך לומר משני מינין. וכן כתב הרב ר' משה ב"ר נחמן שכל שני מיני קדרה או שני מיני אלפס וכיוצא בהם אסורים. והם הנקראים תבשיל בתלמוד בכל מקום, אבל שני מינין בקדרה אחת מין אחד הוא, ויש מחמירין לאכול שני מינין בקדרה אחת אפילו דג וביצה שעליו, וכיוצא בזה מן הדברים שהם קרויים שני תבשילין לענין עירוב. וזה אינו נראה, קל הוא שאמרו בעירובי תבשילין לעשות בשני תבשילין, ואינו כן לענין תשעה באב. ומיני ירקות ופירות מותר ללפת בהם את הפת כשהן חיים אפילו ממינין הרבה. יש מי שאוסר כל שני מינין אפילו לא יהיה שם שני מיני תבשיל, כגון דגים וגבנה אפילו שלא בקדרה, וכן כל כיוצא בזה, וטוב להחמיר.
<h2>דף כט.</h2>
חמשה דברים קשין אירעו בתשעה באב. א. נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ. ב. חרב הבית בראשונה שנאמר בחדש החמישי בעשור לחדש וגו' וישרוף את בית ה' ואת בית המלך, אמרו חכמים, אי איפשר לומר בשבעה שכבר נאמר בעשרה, ואי איפשר לומר בעשרה שכבר נאמר בשבעה, הא כיצד בשבעה נכנסו גוים להיכל אכלו ושתו וקלקלו שביעי ושמיני ותשיעי סמוך לחשכה הציתו בו את האור, והיה דולק והולך עד סוף עשירי, שנאמר אוי נא לנו כי פנה היום כי נטו צללי ערב, ואע"פ שרובו של היכל נשרף בעשירי לא קבעוהו אלא בתשיעי מפני שבו התחיל הפורענות, ויש מחכמי התלמוד שהיו מתענין תשיעי ועשירי. ג. וכן בתשעה באב חרב הבית בשניה, ודבר זה למדנו מפי השמועה. ד. נלכדה ביתר, שהיתה עיר גדולה מאד והיו בה רבבות מישראל, והיה שם מלך ששמו כוזבא וחשבו עליו קצת מחכמי ישראל שהוא מלך המשיח ובעונותינו נפל ביד אויבי ישראל ונהרגו כולם והיתה צרה גדולה בישראל כמו חרבן הבית. ה. החריש טרונוסרופוס (את) הרשע [את ההיכל], לקיים מה שנאמר ציון שדה תחרש.
<h2>דף ל.</h2>
תשעה באב לילו כיומו לכל דבר, ואין אוכלין אלא מבעוד יום, ובין השמשות שלו אסור כיום הכפורים. ולא יאכל בשר ולא ישתה יין בסעודה המפסיק בה. אבל הוא שותה יין מגתו שיש לו שלשה ימים (או) [ולא] יתר. ואוכל בשר מליח שיש לו שלשה ימים או יתר, ולא יאכל שני תבשילין, בד"א שאכל ערב תשעה באב אחר חצות, אבל אם סעד קודם חצות, אע"פ שמפסיק בה אוכל [כל מה שירצה. וערב תשעה באב שחל להיות בשבת אוכל] ושותה כל צרכיו ומעלה על שולחנו כסעודת שלמה. וכן תשעה באב עצמו שחל להיות בשבת אינו מחסר כלום. זו היא מדת כל העולם שאינם יכולים לסבול יותר מדאי, אבל חסידים הראשונים כך היתה מדתם ערב תשעה באב מביאין להם פת חריבה במלח ושורה במים ויושב בין תנור וכירים ואוכלה ושותה עליה קיתון של מים בשממון ובדאגה כמי שמתו מוטל לפניו, וכן ראוי לחכמים לעשות או קרוב לזה, ומימינו לא אכלנו ערב תשעה באב אפילו תבשיל של עדשים אלא אם כן חל להיות בשבת, לר"ם. כתב רבינו האיי שני תבשילין האסורין כגון אורז ועדשים שהרי הם שני מינין. והריא"ג כתב שכל שני תבשילין הם דרך כבוד ואסורין ואפילו של מין אחד מקטנית או ממין אחד של ירק, ואין צריך לומר משני מינין. וכן כתב הרב ר' משה ב"ר נחמן שכל שני מיני קדרה או שני מיני אלפס וכיוצא בהם אסורים. והם הנקראים תבשיל בתלמוד בכל מקום, אבל שני מינין בקדרה אחת מין אחד הוא, ויש מחמירין לאכול שני מינין בקדרה אחת אפילו דג וביצה שעליו, וכיוצא בזה מן הדברים שהם קרויים שני תבשילין לענין עירוב. וזה אינו נראה, קל הוא שאמרו בעירובי תבשילין לעשות בשני תבשילין, ואינו כן לענין תשעה באב. ומיני ירקות ופירות מותר ללפת בהם את הפת כשהן חיים אפילו ממינין הרבה. יש מי שאוסר כל שני מינין אפילו לא יהיה שם שני מיני תבשיל, כגון דגים וגבנה אפילו שלא בקדרה, וכן כל כיוצא בזה, וטוב להחמיר.
